פסק-דין בתיק ע"פ 40332/07

הערעורים

1.       הערעורים דנן נסבים על החלטות בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעניינן של שתי בקשות, לא שגרתיות ושאינן שכיחות, אשר הוגשו על-ידי המדינה בתגובה לעבירות בנייה חמורות במהותן ובהיקפן, שנעברו אגב הקמת בניין ללא היתר תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי: הראשונה - בקשה למתן צו שיפוטי, לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, להריסה מיידית של תוספות הבנייה שהוקמו תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי;  והשנייה - בקשה לצו זמני, לפי סעיף 239(ב) לחוק הנ"ל, המורה למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר לגבי המבנה, זאת עד לסיום ההליכים המשפטיים. פסק-הדין מתמקד באופיים של הצווים האמורים ובתכליתם, ובשיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להחליט אם יש מקום לנקוט בהם.

2.       בעקבות הקמת בניין בשכונת מאה שערים בירושלים, ללא היתר בנייה ובניגוד לצו הפסקת עבודות שיפוטי, הגישה המדינה נגד שני המשיבים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כתב-אישום שבו הואשמו השניים בעבירת ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), ובעבירת הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי - לפי סעיף 240 לחוק. משנתחוור לאחר הגשת כתב-האישום, כי המשיבים ממשיכים לבצע עבודות בנייה בנכס, ללא היתר ובניגוד לצו הפסקת העבודות, הגישה המדינה נגד המשיבים שתי בקשות: האחת - לפי סעיף 241 לחוק, למתן צו הריסה שיפוטי מיידי לגבי שלוש קומות של המבנה בשטח של כ-450 מ"ר, זאת מחמת הפרתו של צו הפסקת עבודות שניתן לפי סעיף 239(א) לחוק; והשנייה - לפי סעיף 239(ב) לחוק, למתן צו שיורה למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר בנייה בנכס. הדיון בכל אחת מהבקשות, שהוגשו במועדים שונים, התקיים בנפרד. הבקשה הראשונה נדחתה, ואילו השנייה נתקבלה. מכאן הערעורים ההדדיים של הצדדים.

          ערעור המדינה בע"פ 40332/07 מופנה כנגד החלטת בית-המשפט קמא (כב' השופט ד"ר א"צ בן זמרה) בב"ש 772/07, מיום 18.4.07, לפיו נדחתה בקשתה להורות על הריסת המבנה לפי סעיף 241 לחוק; ואילו ערעור המשיבים בע"פ 40632/07 מופנה כנגד החלטת בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) בב"ש 2499/07, מיום 9.9.07, להורות למוסדות התכנון והבנייה להימנע, עד למתן פסק-דין בת"פ 8477/06, מלטפל בבקשה להיתר בנייה בנכס הנדון. הערעורים נשמעו בנפרד, שכן החלטות בית-משפט קמא ניתנו במועדים שונים, ועל-כן פסק-הדין יתייחס לכל ערעור בפני עצמו.

ע"פ 40332/07 - הערעור בעניין הבקשה להריסת המבנה לפי סעיף 241 לחוק

הרקע העובדתי ובקשת המערערת בב"ש 772/07 בבית-משפט קמא

3.       להלן הרקע העובדתי, כפי שנסקר בהחלטת בית-משפט קמא, על-יסוד הראיות שנשמעו לפניו.

          משיב 2 הוא הבעלים של המקרקעין ברחוב חיי אדם 20, בשכונת מאה שערים בירושלים, ומשיב 1 הנו מי שביצע את עבודות הבנייה הנדונות. השניים יזמו להקים בניין חדש במקום בתים ישנים שניצבו במקום, שבאחד מהם התגורר משיב 2. הם הרסו את הבניינים וביצעו עבודות חפירה בשטח של 250 מ"ר לקראת הקמת הבניין החדש, כל זאת ללא היתר בנייה. בעקבות העבודות הנ"ל, או מחמת זרימת מים מהצנרת העירונית שנפגעה, קרס חלק מהמעבר שלצד החלקה, והגורמים המקצועיים בעיריית ירושלים סברו כי הקיר של הבניין הסמוך, ברחוב חיי אדם 18, נתון בסכנת קריסה. על רקע זה, חתמה מהנדסת העיר ביום 14.5.06 על הודעה, לפי חוק עזר לירושלים (מבנים מסוכנים) התשמ"א-1980, בדבר קיומה של סכנה במקום, והורתה למשיבים לסגור את המעבר ולבנות קיר לתמיכתו, הכל בכפוף לתיאום ולאישור עם רשויות העירייה (מוצג מב/9).

4.       בד בבד, ביום 16.5.06, הוצא על-ידי בית-משפט קמא, לבקשת המערערת, בתיק ב"ש 5278/06, צו למניעת פעולות, לפי סעיף 239(4) לחוק, אשר כוון למשיבים, זאת מחמת הריסת הבניינים הישנים וביצוע חפירה בהיקף של 250 מ"ר ללא היתר (להלן - צו הפסקת העבודות, או הצו). הצו, שאסר על המשיבים, או מי מטעמם, לבצע כל עבודות בנייה במקום, הודבק על הקיר החיצון של המבנה ביום 17.5.07, וכן נשלח לכל אחד מהמשיבים באמצעות הדואר. בעת הדבקת הצו, כבר הובאו למקום חומרי טפסנות והוחל בעבודות בנייה (כנחזה בתצלומים מב/6 - מב/8). הצווים לא נמסרו לידי המשיבים, והם הוחזרו על-ידי הדואר לבית-המשפט במעטפותיהם, כאשר על המעטפה שנשלחה למשיב 1 צויין "לא נדרש", ועל המעטפה שנשלחה למשיב 2 נרשם "לא ידוע".

5.       לבקשותיהם של המהנדס הרצל שועי, שייצג את המשיבים כלפי רשויות הפיקוח והרישוי בכל הנוגע לבקשות לקבלת היתר להקמת הבניין, ושל המהנדס עזרא לוי, אחיו של משיב 1, אשר עודכנו שניהם על-ידי גורמי העירייה בדבר הוצאת צו הפסקת העבודות, הסכימה מחלקת מהנדס העיר, כי לנוכח סכנת הקריסה, ולמרות הצו, יוקם קיר תומך בגבול המעבר בצד המערבי של החפירה. ואולם, בנוסף לבניית הקיר התומך, בוצעו במהלך החודשים יוני ויולי 2006 עבודות בנייה נוספות בשטח החפירה, כולל הקמת קירות יציקה היקפיים ורצפה (כנחזה בתצלומים מב/14-מב/19), כל זאת ללא היתר בנייה ובניגוד לצו.

6.       ביום 9.8.06 הוגש נגד המשיבים כתב-אישום בת"פ 8477/06, זאת בגין עבודות הבנייה, שהיו אך בראשיתן, וכן בעטייה של הפרת צו הפסקת העבודות. כתב-האישום ייחס למשיבים שתי עבירות: האחת - ביצוע עבודות ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204 לחוק, זאת בגין הריסת מבנה בין שתי קומות, ביצוע חפירה ויציקת משטח בטון בשטח של כ-200 מ"ר; והשנייה - הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק. כתב-האישום הומצא למשיבים בחודש ינואר 2007, וישיבת טיעון התקיימה במעמד בא-כוחם ביום 21.1.07.

7.       גם לאחר הגשת כתב-האישום נמשכו עבודות הבנייה בנכס, זאת ללא היתר ובניגוד לצו הפסקת העבודות. הושלמה בניית קומת הקרקע, ומעליה הוקמו מאז חודש יולי 2006 ועד לתחילת חודש פברואר 2007 שלוש קומות נוספות, ובסך הכל - ארבע קומות (כפי שנראה בתצלום מיום 5.2.07 שסומן 1א). יצוין, כי בחודש נובמבר 2006 עבודות הבנייה היו עוד בשלב של טפסנות ויציקת קירות ותקרה לקומה ב' (כנחזה בתצלומים מב/9א - מב/11).

8.       הואיל ועבודות הבנייה נמשכו חרף הוצאת צו הפסקת העבודות, הגישה המערערת לבית-משפט קמא ביום 23.1.07, בתיק ב"ש 772/07, את הבקשה הנדונה, למתן צו להריסת הבניין לפי סעיף 241 לחוק, להריסת תוספות הבנייה שהוקמו אגב הפרת צו הפסקת העבודות. הדיון בבקשה התקיים בבית-משפט קמא בחודשים פברואר ומארס 2007. יצוין, כי במקביל, ביום 13.3.07, הוגש נגד המשיבים כתב-אישום מתוקן, שבו יוחסו להם, עבודות בנייה ללא היתר בכל ארבע הקומות של הנכס, וכן אי-קיום צו הפסקת עבודות שיפוטי בתקופה שנמשכה מיום 17.5.06 ועד ליום 5.2.07.

החלטתו של בית-משפט קמא בב"ש 772/07      

9.       המחלוקת בדיון בבית-משפט קמא התמקדה, בעיקרה, בשאלות - האם נפל פגם בהמצאת צו הפסקת העבודות למשיבים, האם ידעו המשיבים על מתן הצו והאם יש הצדקה למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק.

בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי למרות שנוטה הוא להאמין כי המשיבים לא קיבלו את הצו לידיהם, ידע משיב 1 על עיקרו של הצו האוסר על המשך עבודות הבנייה במקום. את מסקנתו זו ביסס בית-משפט קמא הן על דבריו של משיב 1 בחקירה הנגדית, לפיהם אישר כי עבודות הבנייה הוקפאו למשך כשלושה חודשים בשל הוצאת הצו (עמ' 14 ש' 26), והן על העובדה שהמשיבים בתצהיריהם רק הכחישו את דבר המצאת הצו לידיהם, אך לא טענו כי דבר קיומו של הצו לא הובא לידיעתם. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי משיב 1 היה מודע לקיומו של הצו לכל המאוחר בתחילת חודש ספטמבר 2006, ובהקשר זה אימץ בית-משפט קמא את עדותו של המהנדס, חגי קול, מהמחלקה למבנים מסוכנים, לפיה עוד ביום 5.9.06 הבהיר למהנדס מטעם המשיבים, הרצל שועי, וכן לאחיו של משיב 1, המהנדס עזרא לוי, כי קיים צו להפסקת עבודות לגבי הנכס.

10.     באשר להמצאת הצו קבע בית-משפט קמא, כי הצו לא הומצא למשיבים על-פי דרכי ההמצאה שנקבעו בתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982, הואיל ולא הוכח במקרה דנן כי ההדבקה של הצו על קיר הבניין נעשתה לאחר שנבצר להביא את הצו לידיעתם האישית של המשיבים בדרך אחרת, כגון על-ידי המצאה במסירה אישית, זאת משנתברר שדברי הדואר הרשום לא נמסרו לידיהם. יחד עם זאת קבע בית-המשפט, כי אין מניעה משפטית למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, כאשר מוכח שהמשיבים ידעו על דבר הוצאת הצו והפרו אותו ביודעין, אף אם זה לא הומצא לידיהם.

11.     למרות שבית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי נתונה לו הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, סבר הוא כי בנסיבותיו של המקרה דנן אין מקום למתן הצו. הוא הדגיש בהחלטתו, כי על-פי הוראת הסעיף האמור, בית-המשפט רשאי להיעתר לבקשה אם "ראה שמן הצדק לעשות כן", וציין כי במקרה דנן לא התמלא תנאי זה של הצדקה להוצאת הצו, מהטעמים הבאים: הראשון - נוכח השיהוי בהגשת הבקשה במשך כחצי שנה מאז הופר הצו, וזאת בניגוד לתכלית של סעיף 241 המתייחסת להריסה מיידית, כנימוק ראשון במעלה; השני - הואיל וראוי היה שיעשה ניסיון ליצור קשר ישיר עם המשיבים, או מי מהם, כדי להביא לידיעתם במישרין את הצו, ולהתרות בהם כי המשך הבנייה עלול להביא להפעלת סעיף 241 לחוק; השלישי -  היות שלא נתחוור באיזה שלב של הבנייה הגיע דבר קיומו של הצו לידיעת משיב 1, וניתן לקבוע בוודאות שרק הקומה השלישית, שהוקמה בחודש נובמבר 2006, נבנתה תוך מודעות מלאה של המשיב לקיום הצו; הרביעי - כי ניתן להגיע לתוצאה של צו הריסה מיידי גם במסגרת ההליך הפלילי שנפתח נגד המשיבים בעניין הבנייה הנדונה, שאין חולק שבוצעה ללא היתר; והחמישי -  העובדה שככל הנראה מדובר בפעם הראשונה שבה ננקט הליך לפי סעיף 241 לחוק, שהוא הליך תקדימי ויוצא דופן, וכלשונו של בית-המשפט "רשאי היה המשיב לצפות, כי לא יופעל נגדו הסעיף הנ"ל, כפי שלא מופעל ביחס לעשרות רבות של הפרות משמעותיות של צווי הפסקה, כאשר הצו לא נמסר לידיו, אלא רק תוכנו העיקרי הובא לידיעתו בעקיפין, ויכול היה המשיב לחשוב שללא המצאה כדין, אין מקום לתחולת הוראת החוק הנ"ל".

מהטעמים האמורים, סבר בית-משפט קמא, כי למרות שדבר הוצאתו של הצו הובא לידיעתו של משיב 1, הרי שחרף הפרת הוראות הצו, אין הצדקה לנקוט בצעד החריג ויוצא הדופן של מתן צו הריסה מיידי, וכי ראוי ששאלת ההריסה תתברר במסגרת ההליך של האישום הפלילי.